צלם השבוע שלנו הוא אילן ספירא, צלם חברתי מרתק שמצלם עבור המגזינים המובילים בארץ (בלייזר, 7 ימים, 7 לילות ועוד).
כולם חושבים שהוא תל אביבי אבל בעצם נולד וימות בגבעתיים. אבא טרי לאדם. כבר 25 שנה שחקן בנבחרת ישראל בסופטבול.
מתי התחלת לצלם? ועם איזו מצלמה?
התחלתי לצלם בגיל 7 כשגילו שיש לי אסתמה. התחלתי ללכת עם אבא שלי לצעדות ברחבי הארץ כחלק מפעילות ספורטיבית שתציל אותי מהמחלה. התחלתי בסחיבת התיק עם המצלמה והעדשות. היתה לו (ובעצם עדיין יש) מצלמת PENTAX K-1000. בדיעבד, היום אני מבין כמה חשוב היה להתחיל מהבסיס, כשהכל ידני וכל דבר צריך להבין לפני שממש מצלמים. את הצילום הראשון שלי זוכר שצילמתי במצלמת פוקט כתומה של קודאק. מצלמה שטוחה עם סרט דק. זוכר את הצילום כי צילמתי את המשפחה בחוות התנינים כשחתכתי להם את הרגלים והראשים וכמובן ספגתי ביקורות לא מחמיאות מכולם. אבל אהבתי את הרעשים, המכניקה… הקסם.
באיזה ציוד צילום אתה משתמש כיום?
כיום מצלם בקנון די 5 מארק 2. בבית בארון מחכה שוב להחיות את ההאזלבלאד. הייתי שמח תמיד לשדרג את המצלמה אבל מתעב את ההתעסקות בדגמים חדשים והמחירים שלהם.
מיהם הצלמים או מהו הדבר שמעורר בך השראה?
אני אוהב ומכבד בעיקר את הצלמים של שנות ה60/70. צלמים שייחודם במחשבה לפני הלחיצה על כפתור המצלמה. בכך גם מבדיל בין הצילום של פעם לצילום המהיר של היום. לכל לחיצה יש משמעות וערך, גם אם יצא "רע", עדין יש סיבה מדוע האצבע לחצה.
מהי עדשת / מצלמת החלומות שלך?
בלילה אני חולם על דברים אחרים מלבד עדשות אז אין לי "עדשת חלומות". פחות מתעניין בטכנולוגיה כשמגיע לצילום. חולם על מי שעומד מולי ולא על מה שמפריד ביני לבינו. משתדל לא לעסוק בחלומות ובתקוות אלא לעשות כל מה שרוצה, לכן רוצה להתמקד יותר בצילום שלי, הצילום שבא מהלב, כזה שנשאר בגוף הרבה אחרי. צילום שעושה אותי בנאדם יותר טוב.
אם היינו נותנים לך כרטיס טיסה ליעד שתבחר – לאן היית נוסע? ומה היית אורז במזוודה ובתיק הצילום?
כשתיתנו לי כרטיס טיסה, אטוס לגאנה, לבקר את הילדים של העובדים זרים שצילמתי בילדותם ושביקרתי אותם בגאנה אחרי שנים מאז שגורשו. הייתי שמח לשוב אליהם, לדבר ולצלם שוב. יודע שזה יקרה בעתיד אבל מאחר וכבר הצעתם כרטיס טיסה אז .. ממ.. בבקשה.
תן לנו טיפ אישי מהניסיון שלך לקוראים שלנו שמתחילים את דרכם בעולם הצילום
טיפ קטן למתחילים: לאורך שנים, אני מנסה לשמור על הכבוד של הצילום. יוקרתו של המקצוע חשובה לי מאוד גם אם נראה שהוא הולך ונעלם. לכן חשוב לי מאוד לשמור על האינטגריטי שלי. לכבד את המצולם לנסות להבין אותו לפני שאני מבין את עצמי.
שתף אותנו ברגע מרגש במיוחד בדרך המקצועית שלך
אחד הרגעים המרגשים שחוויתי בצילום היה באחד מבתי התפילה בדרום תל אביב בבוקר שבת סגרירי. ישבתי שם ולפני, שני ספסלים קדימה, בחורה ניגרית שלטענתה נדחפה על ידי שוטר ושברה את הגב והפכה לנכה. פגשתי אותה בבית לוינשטיין והפכנו לחברים קרובים. בסופי שבוע הבאתי אותה לתל אביב להיות עם חברים. ובבית התפילה, הרימו אותה והתפללו בצעקות לאלוקים שיעזור לה. עמדתי קרוב וחשתי בעומק התפילה ובכאב העמוק. כאב לי הלב על מצבה של אישה תמימה וטובת לב. לאחר כמה חודשים, גורשה לניגריה ושם מתה מהזנחה רפואית. אלוקים לא עזר.
אם לא היית צלם מה היית רוצה לעשות?
אם לא הייתי צלם, מניח שהייתי מקדיש את כל חי לבעלי חיים כי עד כמה שאוהב בני אדם – חיות אני אוהב ומעריך פי עשרות מונים.
ביום שישי הקרוב אילן יתארח אצלנו להרצאה מרתקת בנושא הצילום החברתי.
הכניסה חופשית, יש להרשם מראש בקישור >> https://goo.gl/8nlYSy
לפרטים נוספים >> https://goo.gl/MFqSv2
